בס"ד
שבוע שעבר עברתי חוויה מטלטלת בתור שחקן
אירוע עשר שנים לרצח הבחורים בעותניאל. מרכז בגין. מאות אנשים הגיעו מכל רחבי הארץ לתת כבוד לארבעת בחורי הישיבה שנורו במטבח הישיבה, על ידי מחבלים לבושים מדי צה"ל. חלק מהקהל אף היה באותו חדר אוכל בשבת פרשת שמות. והתפקיד שלי ושל אושרי? להציג קטעי תאטרון על הנופלים.
הערב מתחיל, הלב דופק, אנחנו בחושך, מאחורי הקלעים. תלבושות פרוסות, שמונה קטעים שנכתבו במיוחד, שני קטעים לכל נופל.
תוך כדי חזרה אינטנסיבית על הטקסט- אנחנו שומעים את דברי הזיכרון, הכאב שכמעט ולא נחלש. רבע שעה של הספד וקושי. אושרי, שבעצמו היה בתוך חדר האוכל, מסתכל עלי ואומר- "אסף, אני לא מאמין, אבל זה מתחיל להשפיע עלי, הזכרונות עולים". אני מעודד אותו להישאר מפוקס- יש לנו עבודה לעשות- ואושרי חוזר להתמקד. אחרי הרצח, הוא תלש את דלת המטבח ושם אותה ליד מיטתו וישן לידה במשך חצי שנה.
וסוף סוף הגיע הרגע- אנחנו צריכים לעלות לבמה. ופתאום אנחנו מרגישים שיש חומת ברזל של אבל ושכול שעומדת בין מאחורי הקלעים לבמה. הבמה לא מכילה את התאטרון, הקהל לא מוכן. אנחנו פורצים את החומה ומתחילים את הקטע. דממה. הקהל צופה פעור-פה בשני שחקנים שממחיזים משהו מהדמיון, אפילו עם נגיעות הומור. אנחנו יורדים מהבמה והדממה ממשיכה. אף אחד לא מצליח לעכל.
ושוב- הגיע זמן הסיפור השני. ממשיכים בדבקות לעשות את העבודה שלנו- אנחנו אמנים. יש לנו מסר לעולם- אמנות היא התמודדות, אמנות היא ריפוי. אמנות היא דרך הסתכלות. אמנות היא אמונה. אנחנו שוב על הבמה, ופתאום משהו זז. הקהל מתחיל לזוז, לחייך, להפנים. איש לוחש לשכנו, הקרח מתחיל להפשיר.
בקטע השלישי- השינוי נעשה. מאות אנשים מאוחדים ביחד בתוך חוויית התאטרון שמעצימה את זיכרון הנופלים...ומולידה גל של מחיאות כפיים של פורקן והשלמה.
אחרי שמונה קטעים- הערב נגמר. התגובות הנלהבות מלמדות אותנו שהצלחנו לפתוח צוהר למשמעות האמנות בפני מאות אנשים ואולי גם לעשות קצת נחת רוח לארבע נשמות שמסתכלות עלינו מלמעלה.
אסף
