אני יושב עכשיו במשרד בעפרה.. מבולגן לחלוטין. רגע לפני הופעה. עכשיו בא לי פוסט...
האמת היא שאני מרגיש שבזמן האחרון אראל לא קיימת יותר מדי... קרו לנו כמה דברים טובים בגדול וכמה דברים טובים קצת פחות.
מצד אחד, הגענו להסכמה על השימוש באולפן בעפרה (הכשרה עם יואב אליצור על המקום במשך ארבעה ימים לעשרה אנשים), קנינו מצלמה נהדרת והרצנו הופעות בכל מקום. הרשל'ה קם לתחיה בסדרת סרטונים שבה אני והוא מצטלמים יחד ובקרוב תצטרף אליו גם בצי, כל אחד מאיתנו מרוויח לא רע פחות או יותר ומתקדם יפה בתחומו הוא לאט אבל בטוח, ובסך הכל נראה שבאמת הכל נפלא.
למרות זאת, מבחינת אראל אנחנו בעיצומו של משבר. משבר מהסוג שאיש לא הרגיש בו כשהתרחש, ובכל זאת משבר.
אני מרגיש שלאחרונה קצת איבדנו את הכיוון. את החזון והמטרה הגדולה. את הלהט לקום בבוקר ולהמשיך ליצור במלוא המרץ.
יש כמה סיבות שאני יכול להצביע עליהן, כמו התפרקות בהרבה מובנים מסויימים של שותפי אראל, חוסר האיזון בין שיקולי הרווח וההכנסות ביחס להשקעה באומנות ויצירה לשמה, אנשים חיצוניים שמושכים החוצה וגונבים אנרגיות ועוד.
אודה ולא אבוש, אני מתוסכל.
אני רוצה לנער את כל המנגנון, וכמו שק חפצים ישן ומלא אבק להפוך אותו על פיו, לשפוך את כל תכולתו החוצה, לנקות, לסדר, לארגן מחדש ולזרוק או לתת לצדקה מה שמיותר.
ההרגשה שמלווה אותי היא שאני מנסה בתקופה האחרונה להחזיק את הכל ביחד שלא יתמוטט. אני מחזיק מעצמי אדם מאוזן וסך הכל אחראי, שידוע באופי שלו לזגזג מתחום לתחום- ובדרך כלל גם מצליח. להחזיק על עצמי בני אדם זה משהו שאולי עוד הייתי יכול להתמודד איתו, אבל להחזיק על גבי לגמרי לבד (תחושתית ומעשית) קיום של חברה שאמורה יום אחד להפוך בע"ה למשהו בסדר גודל של תאגיד... זה כבר יותר מורכב, ואולי זה גם קצת גדול עלי בשלב זה בחיי.
את אראל שלי מניע החלום ליצור ביחד- ובאיכות גבוהה. הרצון להשפיע על אנשים ברעיונות חדשים, והרצון לתת בימה ליוצרים רב תחומיים מופלאים אך נטולי כלים להגשים את חלומותיהם הפרועים ביותר- כאן.
בעצם, אם אני חושב על זה, יש לנו הכל- ובכל זאת אין לנו כלום.
יש לנו אולפן, ציוד, כשרונות אנושיים מופלאים שרק מחכים לפרוץ החוצה ולטלטל את העולם טלטלה עזה.
אבל אין לנו כלום, כיוון שכל אלו עומדים ככלי ריק כאשר ליבם, נפשם, שכלם, רצונם ונשמתם של האנשים נמצאת הלאה ממנה.
אני לא רוצה לראות את החלום הזה שוקע. אני לא רוצה לראות אותו אובד במצולות יחד עם הרעיונות המופלאים האחרים ששקעו תחת אבק ההסטוריה. והעיקר, אני לא רוצה לשקוע יחד עם החלום הזה.
ולכן, אני חושב שהגיע הזמן לריענון השורות. אני חושב שהגיע הזמן להכניס באראל דם חדש, ולצרף אליה עוד אנשים. אנשים שמשהו בוער בהם, עם נפש צעירה ורצון אדיר להשמיע קול ייחודי שיעשה את ההבדל. שמוכנים לתת ולהקריב למען החלומות הכמוסים שלהם, גם אם הם לא הולכים לראות מזה גרוש עוד הרבה זמן.
שותפיי, אושרי ואביץ, לא היו חלק מכתיבת הפוסט הזה ומהנושא שלו. הקריאה הזאת מכוונת גם אליהם, להצטרף מחדש לחלום שלנו. לתת לו, להשקיע בו ולטפח אותו באומץ.
כי זה החלום שלנו, ולדעתי זה גם החלום של הרבה הרבה יוצרים בתוך הציבור שלנו.
בואו לא נתן לתקווה לשקוע.
אלעד.
נ.ב.
אני מצפה מאוד לתגובות הן מקרב שותפים והן מקרב חברי באראל.
