הדפים שלנו

יום חמישי, 11 בנובמבר 2010

שני פליירים חדשים עבור סצנה (וקצת קשקושים על צוות תעלומה)

שלום כולם!

סתם עדכון קצר, כדי שתדעו שאנחנו עובדים...

הנה פלייר על הצגות של תאטרון סצנה בחנוכה:


והנה פלייר שזמן רב חיכיתי להזדמנות לעצב: 'צוות תעלומה בתעלומת ארץ ישראל האבודה'!

אני מניח שקוראי הבלוג מכירים את פרופסור נורמן נסה-ניש (אסף פניאל, עם השלט מימין), גרישה פשישה הבלש (אושרי מימון עם כובע הבלשים משמאל) וטיימזולו הנורא (עבדכם הנאמן וכותב שורות אלו, אלעד יעקובוביץ', למעלה).


למי שלא מכיר את שאר הדמויות, בתחתית מצד ימין- המודיע של הסוכנות החשאית למלחמה בפשע- גורנישט (אביתר בורובסקי המכונה גם 'נאפו') ובצי- הלבורנטית והעוזרת הנאמנה של פרופסור נורמן נסה-ניש (המופעלת על ידי ענבל יעקובוביץ' המוכשרת עד מאוד) משמאל למטה.


אני מזכיר לצופים שמעבר להיותה הצגה- תעלומת ארץ ישראל האבודה היא גם סרט באורך מלא שצילומיו רובם ככולם הסתיימו כבר בקיץ והוא רק ממתין לסיום עבודת העריכה המורכבת למדי שלו. אנחנו מקווים שהוא יצא לאור בע"ה אחרי הבלאגן של חנוכה השנה.


זהו עד כאן... שיהיה גם לכם יום פורה ויצירתי!


אלעד.

יום שלישי, 19 באוקטובר 2010

המיתוס מתגבש...

קצת יותר משנה וחצי אחרי הקמת אראל - והכל מתחיל להתגבש לאיטו.

שינוי ראשון שאולי אפשר לשים לב אליו הוא השיפוץ הקוסמטי הנפלא שעבר האתר, וכעת הוא נגיש יותר ונעים לעין הרבה יותר מגרסאותיו הקודמות.

שינוי בולט נוסף הוא העובדה שכותבים נוספים (ולמעשה שותפים נוספים לדרך) הצטרפו לשורותינו באופן רשמי וכעת הם גם כותבים בבלוג הזה. חלקם כבר תרמו משלהם ויתרמו עוד בקרוב (יצחק אברהמי) וחלקם יוסיפו לנו בקרוב עוד משלהם. (עמיחי יום טוב, דוד לייזרוביץ' ואסף פניאל).
אני שמח מאוד על ההתפתחויות הללו ומקווה שאראל תוסיף, תגדל ותפרח יותר ויותר ככל שהזמן יעבור.

קשה להתחיל לתאר את הכמות של הדברים שאנחנו מתמודדים אתם... בגדול מה שתופס כרגע את רוב הפוקוס מלבד פרוייקט 'ארץ בנימין' שעליו הרחיב אביץ בפוסט הקודם, הוא הצגה חדשה של הזרוע התיאטרלית של אראל- תאטרון סצנה. 
ההצגה עצמה עוסקת בנושא השנתי של משרד החינוך- 'שפה עברית' מתוך חשיבה כלכלית שנושא כזה יכול לזכות להרבה הצגות במוסדות חינוך ברחבי הארץ.  
ההצגה עצמה ראויה לפוסט בפני עצמו, כיוון מעבר לעובדה שהיא מושקעת מאוד, היא מערבת למעשה כמעט את כל השותפים באראל לתוך העשייה שלה, תוך שהיא מפתחת למעשה את התשתית של חברת אראל כולה הן ברמת הציוד והן ברמת שיתוף הפעולה בין הכוחות השונים בתוכנו.

אני אוסיף כאן רק קישור לשתי מצגות שהכנתי עבור ההצגה ואז נעבור להפתעה האמיתית:

מצגת שהוכנה להצגה של תאטרון סצנה וקבוצת אראל על אליעזר בן יהודה:
קישור יוטיוב:

מצגת נוספת שהוכנה להצגה של תאטרון סצנה וקבוצת אראל על איתמר בן אב"י:

קישור יוטיוב:


וכעת, להפתעה הגדולה- התפאורה של ההצגה!

ולצורך השוואה- התפאורה הקודמת:

ייחודה של התפאורה החדשה הוא שהיא לא רק תפאורה העומדת בפני עצמה, אלא למעשה היא מהווה איור קונספט שעל פיו ייבנה הלוקיישן האמיתי עליו יצולם הסט של סדרת הטלוויזיה האינטרנטית לילדים שלנו: 'צוות תעלומה'!


לקח זמן רב מאוד לאייר את התפאורה הזו, אבל אני מאמין שהמאמץ היה כדאי... אין דבר שעושה יותר טוב לחזון מאשר להמחיש אותו ולשים אותו מול העיניים. :)

נשתמע!

אלעד.

נ.ב.
השקתי לאחרונה שני בלוגים חדשים הנספחים לכלבוייניק המוזות שלי ועונים לשמות 'נגן לכל אירוע!' ו'מהראש אל הדף'. מוזמנים לבקר!

יום רביעי, 6 באוקטובר 2010

ארץ בנימין - מאחורי הקלעים

שלום לכולם!

פרוייקט מעניין שכעת אנו מצויים בעיצומו הוא המכונה 'ארץ בנימין'. מדובר בעבודה שאנו מבצעים עבור מועצה איזורית מטה בנימין, שמטרתה להפוך חומר חינוכי דידקטי שמצוי כעת בפורמט של חוברת קצת משמימה (עם תמונות, תרשימים ושאלות) - למשחק מחשב של ממש עם דמויות ומוזיקה ותצלומים מרהיבים מהשטח.

המשחק מספר את סיפורם של צמד הילדים: בני איש השטח, וחנן תולעת הספרים שרוצים ללמוד על האיזור בו הם גרים - ארץ בנימין. חנן טוען שהדרך המועילה והנכונה ללמוד היא ע"י עיון בספרים ובני מבטל את דבריו בטענה שרק חרישת השטח באמצעות הרגליים תיתן מושג אמיתי מהי ארץ בנימין. הם מתווכחים ובני פורש לדרכו ומשאיר את חנן עם הספרים שלו.
במשחק - בני נשלט ע"י השחקן והוא מסתובב בשטח, פוגש בדמויות ועונה על חידות ותוך כדי כך לומד לא מעט.

בחרנו להשתמש בתצלומים אותנטיים כדי להעביר את ארץ בנימין האמיתית ולכן לצורך הפקת המשחק יצאנו לסייר בשטח וצילמנו, וגם דגמנו תנועות של הדמויות המשתתפות באמצעות תצלומי גרין-סקרין (מסך ירוק) שאותם ניתן להדביק על הרקע בשלב הסופי. מעבר לזה נעשית עבודה מוזיקלית מצויינת שמבוצעת בידי המוזיקאי המוכשר אלעד, הכוללת שירים ומוזיקת רקע מותאמת אוירה.
את הניהול של כל התצרף הזה נטלתי על כתפיי (זו התנסות ראשונה מסוגה עבורי) ואושרי לקח את היזמות, ההפקה יח"צ וכל שאר האבא-אמא-שמרטף-קאוצ'ר וכו'..
ישנם עוד אנשים חשובים שמשתתפים בהפקה שלא מוזכרים כאן (יבואו על הברכה דוד לייזרוביץ' ונריה לוי שחנכו פעילותם יחד עם הקבוצה), בכל אופן תהנו מהמעט שמותר לנו לשחרר בנתיים ;)


יצאנו לשטח לראות...





הצצה לאפטר-אפקטס!


זה להפעם. :)

נ.ב. אני רוצה לציין לשבח את היוצרים (שנותרו בעילום שם) של הסרטון
"גלעד שליט - מחכה למבצע" (שמזכיר מצד המסר את הסרטון, הכתוב באופן מבריק אגב, של לאטמה) על פריצת הדרך שהם הצליחו ליצור (בעיניי, ולעניות חיפושיי) בשילוב הנכון בין חינניות למסר ימני (אפילו קצת חפרני). יהיה מי שיחלוק, זכותו.

יום שלישי, 21 בספטמבר 2010

החופשה הרשמית שלי

שלום לאנשי אראל וחובביה בכל מקום שהם נמצאים!


אחרי דפרסיה מכתיבה שנמשכה קרוב לשנה, גם אני מעלה עוד פוסט... כן ירבו!


ראשית, בע"ה אני יוצא לחופש בתאריכים ד'-ה' חשוון שבה אהיה לא זמין בשום צורה, כך שאין טעם לחפש אותי! מי שצריך משהו, יכול ליצור קשר לפני או אחרי.




יש לי תובנה לחלוק:
הגעתי להבנה עם עצמי באופן עמוק שהשם 'אראל' חיבור של המילים אראה פני אל במובן של אני אראה את פניו של ה',
אלה אראה במובן של 'אראה את פני אלוקינו לעולם כולו'.
( למה אין ניקוד ב HTML $#@$@#$@!!! )
מהתובנה הזאת, נגזרת המטרה: ליצור באמצעות אותה המדיה (שעליה דיבר יצחק אברהמי בצורה יפה ומעמיקה בפוסט שלפני) שהופכת עם הזמן לחזות הכל כמעט,
את האוירה. את האוויר שהעולם זקוק לו כל כך. עולם שבו רואים את פני ה בכל דבר ובכל מקום וזמן...
קידוש שם שמים במובן הכי פשוט- לאן שאפנה את המבט - הוא מולי!!





ומשהו בנימה אישית


אני מתפלל כבר מאז ראש השנה (ומבקש מכם להצטרף לתפילותיי)
לסדר.
והויה.
הסדר הזה, כפי שאני רואה זאת מבחינת אראל כרגע, מתחיל בהשתלבות בעמותה לפי התוכנית שהוצעה לנו על-ידי הרב מיכאל ממעלה אפרים.
שייכות לעמותה- משמעותה שבאופן משפטי\חוקי\כלכלי - אראל תהיה סוף סוף קיימת !!!
אני מרגיש כמו במשל המיתולגי של האל שבראשו נולדה אלה אחרת,
ששהתה בפנים עד שבקעה החוצה.
אראל בעיני נכון להיום כאלו יושבת במוח שלי - ושל שאר חברי אראל - והמשקל כבד...
החשבונות, הכספים, התכניות, הכל נמצא במצב היולי ולא ברור בתוך הראש שלי ועל גבי הרשת בצורה מפוזרת ולא ברורה...
גם (כמובן) במובנים היותר ארציים ופשוטים אני מרגיש אנחנו חייבים את העמותה הזו - עבורי זה פשוט זועק לשמים!
וכמנהגי בקודש- תפילה:
" אנא אל נא בורא הכל ומקימו בכל רגע , אל ריבון עולם ועלמיא - אנו בניך\עבדך (מחק את המיותר או השאר את שניהם) התכנסנו יחד כדי והאיר ולהאציל ולעורר ולהעצים שמך בעולם, לצעוק קיומך בעולם ניסתר ולהאיר ולהראות השגחתך עלי אדמות, אנא עזרנו, סייענו, חוננו שיוקם ויתהווה הכלי הנכון בעולם הזה כדי שהרעיון הגדול והנשגב יוכל לרדת לעולם המעשה ולא יוותר מעופף לא בעולם הבריאה ולא בעולם היצירה אלא בעולם הזה ממש.
אנא ה' תן לנו הכח הכלים והחיל לעשות ליצור ולהאיר בשמך עולם זה שבראת! "

חג שמח והרבה בהצלחה וסיעתא דשמיא לכולנו!

אושרי.

יום שני, 20 בספטמבר 2010

אראליסט נולד

שלום לכל הקוראים!

אני יצחק אברהמי, אראליסט בנשמה.
בנשמה, כי במעשה אני קצת פחות אראליסט...

המבדיל ביני לשאר חברי הבלוג הוא שאני לא עוסק ומתפרנס מתחום אומנויות הבמה, ולכן הדרכים שלי לקדם את התהליכים להחלפת הוליווד במשהו ערכי יותר הם קצת סולידיים יותר.

איך אני כן קשור?
הגעתי לאושריאדה המחוללת בתחנה המרכזית (ראה פוסט פותח) בעקבות מייל שנשלח בטעות על ידי אושרי, במקום לאביץ, ליצאב (אנוכי). לאחר מעשה אושרי דוקא שמח שאבוא, וייעד לי שילוב בקבוצה ככותב. בפועל, דבר זה לא יצא אל הפועל, ממספר טעמים כמוסים. סתם. לא יצא וזהו.
אז מי אני?
יצחק אברהמי, כאמור.
נשוי ואב לשנים, כ"י. חבר הגרעין החינוכי נתניה, כבוד.
אני לומד בכולל הגרעין. גרפיקאי במקצועי (תיק עבודות). חולם ללמוד אנימציה, ומקוה בעתיד להשתלב באגף האנימציה של אראל, אם יפתח (ואם אלמד...).
במסגרת הגרעין אני מעלה עם חברים הצגה קצרה מדי שבת לילדי השכונה. קיימת מחשבה להפיק הצגה רצינית יותר לשיווק, וקיים גם תסריט להצגה שתיקרא 'שלוקימון 2'. ההצגה היא בבימוי אושרי, ויש גם סאונדמן מצוין שיעשה לנו מחיר טוב (מה אתה אומר, אלעד?). השם של האולי תאטרון שנבחר הוא 'משחק ילדים'.
הערב העלה התאטרון הצגה בהפנינג לקראת סוכות שארגן הגרעין, על פי מחזה של אושרי (על ארבעת המינים ויהדות אוזבקיסטן). הופענו בפני כמאתים ילדים, הורים ובנות שרות של הגרעין, היה רציני מאי פעם והתגובות היו חמות. קיצור, נהנינו. תודה, אושרי!

אז אני מקווה שאוכל לתרום כאן מעט, ואשמח לשתף אתכם (אשמח גם להכיר אתכם) בתובנות ומחשבות בנושאי גאולת העולם והמדיום התקשורתי וכאלה.

הצבע שלי, כנראה, יהיה תכלת, כדי שתוכלו לקרוא בלי להתאמץ מדי.
הרבה אור ושמחה!
יצחק

בהצלחה!

ויזואליה

מהן בעיות הדור, בגדול

אין אחד שלא יודע מהן בעיות הדור. כל אחד וגרסתו. הגדיל אחד לעשות, כך מספרות השמועות, ופרסם מאמר בעל שני עמודים ורבע תחת הכותרת 'בעיות הדור ופתרונן'.
וזאת, בעצם, הבעיה של הדור: שכל אחד בטוח שהוא מושלם עד כדי להסביר לדור מהן בעיותיו...
בכל מקרה, לפתוח שיעור בשאלה 'אתם יודעים מה הבעיה של הדור?' אכן מעלה את הערנות של השומעים. וכך גם פתח, בזמנו, אי שם בשיעור דל"ת שלי, את שיעורו – הרב ראובן פיירמן שליט"א. כמובן שהיתה לרב גרסה משלו לבעיה, ואני לא בטוח שהוא סובר שאין עוד בעיות, אלא שכאמור – זו דרך מצויינת לעורר את השומעים.
ובכן, הבעיה של הדור על פי השיעור, היא וולט דיסני.
כן כן, האבא של מיקי מאוס ושלגיה. למה בעיה, אתם ודאי רוצים לשאול, ולמה בדור שלנו? (מיקי וחבריו נולדו, כזכור למי שיבדוק בויקיפדיה, לפני קצת יותר מ-80 שנה).
האמת היא שגם אנחנו שאלנו. ויתכן שזו גם בעיה של הדור הקודם. בכל אופן, הרב העדיף להתמקד בבעיה ולא בדור.
אז מה הבעיה, בעצם?
שובל של נצנצים
וולט דיסני, האיש והחברה, יצרו למעשה את סרטי האנימציה הראשונים. וכמובן, יתרונה הגדול של האנימציה, בשונה מסרטים בשר ודם, היא באפשרותה להציג ויזואלית את הבלתי אפשרי (כמובן שמאז התפתחו גם הסרטים המצולמים, אבל את יכולת הפנטזיה מאמצים המצויירים על בסיס קבוע למדי). באנימציה אפשר להמחיש רגשות בצבעים, לצבוע את פניה של הדמות באדום עז במקרים של כעס, ואף להוציא עשן מאוזניה, במקרים חריפים. כדי שנבין שדמות מסויימת אוהבת את רעותה, יציירו לנו לבבות אדומים לסיוע בהעברת המסר. האנימטורים יציגו לנו לעיתים קונפליקטים באמצעות שני מלאכים שרבים ביניהם מצדיה של הדמות. ואיך מציגים אוירה קסומה? כמובן, באמצעות שובל של נצנצים. את דמות הרשע נזהה מיד על פי ממדיה, שערה השחור, זקנה המחודד, גבותיה העבות והזועפות. וכן על זו הדרך, המחשות של מחשבות, תחושות, תפקידים, אוירה ועוד בצורה ויזואלית לגמרי. חיים קלים, לכאורה, אלא שכך, סיכם הרב, מחנכים ילדים לחשיבה שטחית וויזואלית, נטולת למידת פרשנויות סמויות והבנות דקות. ובעצם, סרטים אלו מצמצמים מאוד את הצורך בחשיבה מופשטת.
מי שעומד מאחורי
פעם היו מקשיבים הרבה יותר, אמר לנו מרצה אחד לרטוריקה. הויזואליות תופסת היום מאוד חזק.
מה עומד מאחורי? הוא פנה לקהל.
שולחן.
מוניטור של ההגברה.
סטנדר.
קיר.
חלון.
או. קי. עוד משהו?
ואז מישהי זרקה בחשש: עברך.
יפה, הוא אמר. מאחורי עומד עברי. וגם משפחתי, ומעמדי. ועוד.
איני בטוח מה היה פעם, אולם כיום מתייחסים בעיקר למראה העינים, ובדרך כלל נעצרים שם, בלי להתייחס לעומק הדברים. בלי לנסות לברר מה עומד מאחורי המצג השטחי של הראיה.
מה זאת אהבה?
נו, באמת. בעיית הדור? מה כבר קרה? אז קצת הפסדנו חשיבה מופשטת. אז הדמיון התפתח טיפ טיפה על חשבון הרציונל. מה הסיפור הגדול? מה, בעצם, כל כך נורא?
גם לי לקח זמן עד שפתאום שמתי לב שההמחשה הזו של דברים רוחניים, עלתה לנו ביוקר. לעולם, בעצם. ואני נוטש לרגע את העולם המונפש בפרט ומדבר על המסגרת הכללית של המדיה הקולנועית. למעשה בכל שנות הקולנוע מותגו ויזואלית כל כך הרבה נושאים, רוחניים כגשמיים, בצורה מצערת למדי. אציין דוגמאות בולטות:
מהי הדרך הקולנועית להמחיש 'אהבה'? מהי, לפי המדיה המצולמת, הדרך להביע אהבה? איזו סיבה יכולה, על פי הסרטים, לגרום לגבר לאהוב אישה? וההפך?
אני יודע שהאחים גרים פרסמו לראשונה את 'שלגיה'. אבל כשבדיסני הציגו את הנסיך בוחר לנשק את הגברת המורעלת רק על פי המראה שלה, המסר שהתקבל היה חזק בהרבה. סינדרלה לפחות הספיקה גם לרקוד עם הנסיך לפני שעבר רגל רגל בממלכה כדי למצוא את 'אהבתו', אבל גם באמצעות סרט זה לא הייתי עונה על השאלה מה זאת אהבה.
אפשר להזכיר כדוגמה אינספור נושאים נוספים, כגון השאלה: מיהו גיבור על פי הקולנוע? או, מהו אושר? ומי נחשב כעשיר? האם התשובות מתאימות לעולם הערכים שלכם?
כל אלה הם סימפטומים ברורים של ההמחשה הקולנועית הפטאלית.
כולנו שחקנים
אבל בעצם, כולנו וולט דיסני. כל מורה או מחנך יודע שהמסרים שעוברים הכי טוב הם כאלה שמתובלים בחוויה ובדמיון. גם אנחנו משתמשים בהקצנה כדי לחדד. הדרך ללמד ולהסביר אינה עוברת רק דרך השכל וההגיון. כדי להנחיל דברים מופשטים אנו מוכרחים להשתמש במשלים, סיפורים או משחק. ההגשמה היא הכרחית.
אז מה אנחנו באים בתלונות?
וולט דיסני רצו ללמד אותנו שהרוע לא משתלם, אז הם הציגו את הרשעים כדמויות חד מימדיות. בסרטי הקלסיקה לא טרחו לשתף אותנו בהרהורי חרטה, או בהתלבטויות. היה חשוב להם להציג את הרע כרע מוחלט כדי שיהיה ברור לגמרי מה לא כדאי שנהיה. זה אמנם יצר אצלנו שטחיות נוראית ביחס חסר הרחמים לפושעים, אבל זה עזר לנו להבין שנציגי הרוע באים על ענשם.
כמה נמוך לרדת
אז ברור שעולם הערכים של דיסני שונה משלנו במידה רבה, וערכים רבים נרמסו תחת גלגלי המסרטות למען המסר הפשטני, כמו גם הכסף שיגרף, אבל גם אנחנו לא נקיים מתביעה זו.
ומסתבר גם שזה קונפליקט ידוע. גם רבי יהודה הנשיא מזכיר אותו, בהתלבטו אם לכתוב את התורה שבעל פה (לכתוב? איך אפשר להגדיר תורה מופשטת כל כך שנתונה לסברות ולמדרשים? איך אפשר למצוא מילים לעומק שכזה? מפחיד...). רבי הכריע, כידוע, וכתב את המשנה, אך הוא ראה לנכון לתרץ את המעשה בדברי הפסוק "עת לעשות לה', הפרו תורתך". כך מגדיר רבי יהודה הנשיא את מפעלו הגדול לשימור התורה שבעל פה: הפרת התורה (לצורך קיומה, כמובן).
ההתלבטות הזו תמיד קיימת: איך להוריד את התורה הגדולה לארץ בלי שכל הזוהר יעלם.
אז, איך נראה קולנוע יהודי? האם מסריו שטחיים בהכרח?
הפתרון לבעיית הדור, בגדול
הרב קוק זצ"ל בספרו אורות (ואני מפנה בחום למקור: ישראל ותחייתו, י"ז-י"ח), מדבר על התרבות העולמית שמבוססת על כח המדמה. הוא מסביר שם שבעקבות המשיח אנו רואים איך יורד ערכה של הפילוסופיה, ומתגדל כוחה של התרבות מבוססת הדמיון (כמו גם המדע המעשי, הפיתוחים והטכנולוגיה, שגם הם מבוססי דמיון, והם שואבים את כוחם מחזונות הממציאים). הדבר מביא להתמעטות החשיבה הלוגית והתרכזות בעולם הדמיון. החוצפה, שהיא מסימני ערב הגאולה, מופיעה כתוצאה מחוסר כבוד לזקנים ולבעלי הנסיון. הדמיון מחזק את האינדיווידואליזם בצורה ברורה. העולם חושב שבדמיון טמון האושר והוא משקיע את כל מרצו בעולמות אלו.
די. נשברתי. אי אפשר בלי לצטט:
"השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות א-לוהית, לעולם העליון, לזוך המוסר ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר... ובעולם שולט רוח מגושם."
אבל, הרב מעודד אותנו, ומלמד שכל זה מוביל לתכלית טובה:
"אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק. עצת ה' היא להשלים את כח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו."
כל תכליתה של התרבות הדמיונית, אומר הרב, היא להכשיר אותנו לרוח הקודש ונבואה.
כשהאורות עולים
הקולנוע יכול להוביל לרוח הקודש? מבהיל. מה הקשר בין העולמות הכל כך רחוקים זה מזה?
אבל בעצם, מתוך דברי הרב, הקולנוע הוא רק סעיף של התרבות הכללית, ואותה עלינו לנתח ולבחון.
פעם, מסתבר, הפילוסופיה ותורת החשיבה היתה משמעותית מאוד ועמדה במרכז התרבות. בדורות האחרונים שינתה התרבות את מרכזה והמחשבה העמוקה משמשת חוגים מצטמצמים והולכים. כעת הדמיון הולך ועולה.
מטרתה של התרבות היא בעצם להוציא את האדם מהמוכר לו ולהרחיב את אופקיו. אלא שאם בעבר הדבר נעשה על ידי חקר נושאים מופשטים, התרבות בגלגולה הנוכחי שולחת את הקוראים, המאזינים והצופים לעולמות דמיוניים ובדיוניים.
יתכן שזה נגרם בעקבות גילויים מדעיים שונים שהפכו את הלא יאומן למציאות. דבר שהוביל את העולם להאמין בדמיונם, ולזלזל במוסכמות (ומתוך כך כמובן באמת התגלו חידושים נוספים).
אז זה טוב או רע?
אני חושב שזה כמו שתיה חריפה. המכור לא יכול לעמוד בפניה, עד תום הבקבוק, ולאחר התנדפות האלכוהול הוא מרגיש גועל נפש (ואם תרצו: כמו מישהו שנשאב אל המחשב לתוך הלילה, ופתאום כשמתחיל אור בחוץ הוא מרגיש תסכול על לילה מבוזבז על כלום).
אז, איך אתה מרגיש בסוף הסרט? האם אתה מאוכזב כשהאורות עולים?
זה תוצרה של התרבות הנוכחית. היא תעמיד לרשותך אלטרנטיבות דמיוניות לחיים. ככל שתבחר. לעיתים היא תעזור לך להמשיך את הסרט גם בבית, עם תיק ספיידרמן, ועם חולצת שרק.
נדירים הסרטים מהם תקום עם תקווה ואשר יוסיפו לך התלהבות לעבודה או למשפחה.
אמון בלא יאומן
מה עם רוח הקודש? גם רוח הקודש משתמשת בדמיון. ועולם הקולנוע אכן פיתח לעילא את הדמיון.
ראיתם פעם ילד נלחם באויבים עם חרב באמצע הרחוב? אפשר להגיד עליו שהוא חי בסרט.
אבל הדמיון שנבנה הוא הכרחי. הוא הבסיס, על פי הרב לרוח הקדושה שתחול על העולם.
הקולנוע לימד אותנו שגם ילד חלש-לכאורה יכול לחסל אלפי אויבים. הקולנוע לימד אותנו להאמין בכוחות על שקיימים בנו. מהסרטים למדנו עד כמה הכל מושגח, ואפילו הטעויות מחושבות בדייקנות...
והכי חשוב. הקולנוע בנה בעולם את האמון בלא יאומן. על גבי זה נוכל ללמד את עצמנו, ואת העולם, למצוא בעזרת הדמיון את המשמעות הרוחנית של העולם הגשמי.
לחיות בסרט!
יום אחד שלח לי חבר סרטון פרסומת לקולה. בפרסומת רואים איש משלשל מטבע למכונת משקאות, וזה מוביל לתהליכים מופלאים של יצורים שונים בדרך ליצירת המשקה, שמתגלגל בסופו של דבר 'בטבעיות' לחלון המיועד להוצאת הפחיות.


נדהמתי. אמרתי לעצמי: אם אפשר לעשות סרט כזה על קולה, אפשר לתרגם את זה לנתינת מטבע לצדקה, המשפיעה ומחוללת התרגשות רבה בעולמות העליונים...

ראיתי שוב את הסרט. התאכזבתי עמוקות. קולה? זהו?
הבנתי שהעולם מחכה לנו שניתן לו את טעם החיים.
ליצור סרטים שימשיכו גם כשהחיים חוזרים למסלולם, שתפקידם אינו לאפשר בריחה, אלא להעצים ולתת משמעות.
להמריא על כנפי הדמיון שלנו. לחוש את הרוחניות של העולם ולהגיש לקהל הצמא.
צריך לחיות בסרט, וכמובן... להיצמד לתסריט התורה, ולא להסתמך על תחושות.
THE BEGINNING

יום רביעי, 8 בספטמבר 2010

אתר סצנה קם!

אחרי מליון שנה שלא ביקרתי כאן, אני משתף אתכם, אלו שעוד זוכרים את קיומו של הבלוג הזה, באתר סצנה ההולך ומוקם בצורתו הנוכחית על ידי מתי שריקי ואביץ:
www.stzena.com



והנה גלויה שעיצבתי השבוע כדי שלחברי התאטרון סוף סוף יהיה משהו מכובד לתת ביד ללקוח כשפוגשים אותו...

יתכן שיש כאן עוד מה לשפר פה ושם, אבל בגדול אני מרוצה... גם הלוגו נראה לי (לעניות דעתי) עובד יופי.
המספר של אסף, דרך אגב...


שנה טובה לכם!


אלעד!


נ.ב.
לפוסט סיכום השנה האישי- בקרו בכולבויניק המוזות שלי ;)

יום רביעי, 7 באפריל 2010

אביב הגיע, ואיתו תוכניות חדשות.

קודם כל, הבלוג הזה צריך שיפוץ... מקווה שמתישהו יהיה זמן להתעסק איתו...

אז אני משתף אתכם, שלושת קוראינו הנאמנים (ציניות מובהקת, למי שלא הבין) באחת התוכניות שלנו, שעליה מתחשק לי לכתוב.

אלו מחשבות על תוכנית העל של התיאטרון, שמקבל כרגע את השם הבנאלי אך המוצלח דיו: "תיאטרון אראל" (אחרי שהצעות כמו 'אוריון' או 'סנה' שהוא מן אינטרפטציה יהודית על 'סצנה', אתם מוזמנים להגיב אם אחד השמות הללו נראה לכם יותר)

החלום- לפתוח עמותה, לאסוף קבוצה של השחקנים שאיתם אנחנו אוהבים לעבוד, ויחד להקים גוף, תיאטרון, ראוי לשמו.
כמה שמות כבר עלו- בינהם אסף פניאל, יהל חזן, אביתר (המוכר יותר בשם הבימה 'נאפו'), עמנואל סאלם, חן דיטמן, ועוד אנשים טובים נוספים- כשעל ההקמה מופקדים כרגע אני ואושרי. ישנם עוד מספר שמות של אנשים מוכשרים ונהדרים שעדיין לא נכתבו כאן פשוט מפני שמדובר בשלב מוקדם כל כך של התהליך.

ההיגיון מאחורי הקמת תיאטרון ממוסד הוא ברור. קבוצה=כח. אלא שהקמת עסק כזה, בייחוד כשמדובר ביוצרים ואומנים, היא קשה ומפרכת. יש כאן המון אגו והמון רצון למשוך לכיוונים אחרים. יש כאן גם דרישה ללא מעט הקרבה מצד מי שירצה להצטרף והקים תיאטרון כזה.

המפתח, בעיני, הוא קודם כל להפגיש בין האנשים יחד במקום אחד, ביום אחד, בשעה אחת. לשטוח בפניהם את החזון ולהפוך אותם לשותפים- קודם כל תיאורטית ואחר כך מעשית.

אחר כך, צריך לחלק את התפקידים באופן כזה שכמות החיכוכים בין הפועלים תרד לסך מינימאלי של סכסוכים (ואין ברירה, בייחוד כשגלוי וידוע שיש חלק מהאנשים שמשדרים על אותם אנרגיות וכמעט לא מסוגלים להתקיים מקצועית אחד ליד השני מהסיבה הזאת בדיוק.)

ואחרי שכל התשתית הזאת מוכנה- אפשר להתחיל לחלום... וברוך ה', יש חלומות.

לתיאטרון, בניגוד לשחקן יחיד, יש את הלוקסוס של להציע מספר גדול של סוגי הצגות. יש לו היכולת להשקיע בהפקות גדולות ובציוד משובח ומקצועי. אני רואה בעיני קבוצת פלייבק משובחת ומקצועית שמוזמנת למספר אירועים על בסיס שבועי, צוות תיאטרון רחוב מיקצועי, סוכנות שחקנים, הפקות לילדים ומבוגרים מכל הסוגים, מחזמרים ועוד.

עוד נושא שיוכל להתקדם מטאורית בעזרת קבוצה כזאת הוא פרוייקט "זוויות" שלנו- המתוכנן בעצם להיות מקבץ קטעי ווידאו קצרים וקומיים שלנו על כל נושא שבעולם.

אני קצת מתעכב כרגע, אבל בעיקרון אני מקווה שכבר השבוע אוכל להיפגש לראשונה עם עורך דין מקצועי שיוכל לסייע לי בהקמה.

על נושאים ופרוייקטים נוספים (וגם על הפרוייקט הזה) עוד בקרוב בע"ה.

קיץ טוב לכולם!

אלעד.

יום חמישי, 4 במרץ 2010


לפניכם תיעוד של מפגש נדיר ומעניין בין עולמות רחוקים בתכלית: עולמו של איש עולם ואדמה, פנטזיה והגשמה (איכשהו זה מסתדר לו), שהחליט שכדי להתקדם בעולם כדאי לו לרכוש גם את אחד הנשקים החשובים - שליטה בעולם המחשבים (אושרי). מול יצור ותיק בסייבר-ספייס שלא חושב לקדם אותו לאנשהו, כי די לו בארבע אמות של קוד והוא מבסוט (אני).

כרגע התחלנו מבניית אתרים, בתור מבוא דיברנו קצת על רשתות, והשיחה מתגלגלת לה בספונטניות. השתעשעו נא!

מסכמים שנה!

שלום לכם,

מי היה מאמין שכבר חלפה שנה (תמימה, פחות או יותר) מאז נזרקה הכפפה לאויר, ננעץ הדגל, שלימים קיבל מראה ושם: אראל. מים רבים עברו בירדן, ואפילו הכנרת הספיקה להתעלות מעל עצמה; ונראה שזה זמן טוב להביט לאחור, ומתוך כך עוד נשוב לחשוב על ההווה והעתיד הבעל"ט בעזהי"ת (לשם החרוז ;)

כשאני מסתכל לאחור הדבר הראשון שקופץ לי מול העיניים, או יותר נכון - הדברים, או המון הדברים, הם שלל הרעיונות שמומשו באופן חלקי, או שלא מומשו (תלוי מאיזו זוית מסתכלים) ובעצם לא פגשו את השורה התחתונה, לא ראו אור. אני נזכר שבתחילה חיפשנו שם לעצמנו, אני נהניתי לכנות אותנו "אחוות אושרי" (סליחה על ההערצה הסמויה) אבל די מהר מצאנו את השם "ערוץ עוץ", אל תשאלו אותי למה. הכיוון העיקרי היה - ערוץ טלוויזיה, אינטרנטי בשלב הראשון ובכל מדיום אפשרי אחר בהמשך; ולכן קראנו לזה 'ערוץ'. חשבנו לגייס שותפים רבים, או לפחות כמה טובים, נסיונות חלקיים שלא הצליחו יותר מדי (אך גם התרומה החלקית של כמה אנשים טובים נוספים היא מבורכת ביותר ואני שולח את תודתי החמימה לכל הראויים), בסופו של דבר נשארנו בעיקר שלושתנו - לימים נקראנו 'הליבה'.

ככל שהשתדלנו לבלום את הסחף היצירתי (במובן של העלאת רעיונות והתלהבויות ראשוניות) - מסתבר שלא הצלחנו להמלט מהצפה לא קטנה. מסתבר שהאמירה שהשמענו רבות זה לזה "בואו נעשה משהו אחד קטן, אחד!!" לא הועילו יותר מדי, ועדיין הקושי העיקרי שלנו היה להכנס לפרופורציות נכונות של עשייה משותפת.

בין הרעיונות שצצו, ומומשו במידה כזו או אחרת:
  • משחק הרפתקאה לפסח, משלב אנימציה וצילום (על מסך כחול).
  • סיפורי ירושלים - דיסק ובו 3 סרטונים, שבעיקרם הם 'תיעוד הצגה בנגיעות קולנועיות': הפלישתי, הצייר והתייר וסיפורו של חצי שקל. החומר צולם, אך נתקע בין גלגלי המח(שב) שלי.
  • סדרה בכיכובו של אלישע קשישא (אשר הוגלה... ונאלץ להחליף את שמו לגרישא פשישא), המשלבת דידקטיקה מעודנת וצחוקיאדה בלתי מעודנת. כתבנו סיפור בגדול, המממ... זהו (חיפשנו לוקיישן).
  • דווי ואומץ - הבייבי ניוק (במובן הפצצתי) של אושרי ואלעד (התפקיד שלי היה לצלם אותם דנים בלהט). סדרת פנטזיה סטייל קומיקס, ברוח עותניאל הטובה עליהם (בית המקדש יחד עם טרולים סגולים ועוד כל מיני). סערו המוחות, התחיל להכתב לו תסריט, נשברו עטים, מקלדות, מה שלא תרצו... מחפשים משקיע :)
  • הרשל'ה (להלן "הרשלה" בלי גרש) - הבייבי (וזהו.), דרך קלה ופשוטה להרויח כסף, אמורה להיות. פורטל אינטרנט לילדים בני הציבור הדתי, שראש לכל אוסף מבחר אתרים מומלצים לעונים להגדרה דלעיל. תודה גדולה לדן עמיאל שנתן את הצעד המעשי (אולי המשמעותי מאז הקמת אראל, וסלחו לי אם אינכם מסכימים) בעודנו מרחפים בבועות (שלימים צפו על גבי הרשלה בגרסה פרטית בבית שלי) ושאר מרעין. הרשלה נועד להיות הרבה מעבר, אבל גם המינימום קיים בזכות עצמו ופה היתרון של הפרוייקט הזה עבור חבורה שעדיין לא התייצבה מספיק לפרוייקטים שדורשים מאמץ ארוך. עם שיווק מזערי (טור קטן במעייני הישועה) זכינו לכמות כניסות מרשימה יחסית, ועל אף שמלכתחילה המטרה היא 'להחליף את הוליווד' - ההצלחה המפתיעה הותירה אותנו קצת מבולבלים (אותי לפחות) והקשתה על התנהלות שקולה בהמשך (לדעתי לפחות). הרשלה - עדיין חי ונושם, עם כמות בסיסית של גולשים ביום, מחכה ליום שיעשו ממנו משהו גדול יותר.
  • גבעת שומ@קום - קומיקס, בעיקר של אלעד (שמבצע, והרעיונות הם מיקס של כולנו), מחפש בית חם, נשלח לעולם קטן, ועדיין בהמתנה, כנראה. גם פה - מגניבות, ערכיות מפתיעה, פריקיות (חנוניאדה), אקטואליות ואמירה. נו בעז"ה.
  • בנה גבעה בשומרון (גבעת שומ@קום, משחק מחשב) - התפרעות דמיונית שלי. התחלתי ללמוד ג'אווה עבור קונסולת הפלאפון (JME2) רק בשביל שנוכל לייצר משחק לפלאפון סטייל סדרת סים-סיטי רק משהו יותר חם (אקטואלי, פוליטי וכו'). אושרי שלח לי פרטים לגבי המבנים וכל השאר, סתם לא זזתי עם זה.
  • חג החנופה - הדובדבן שלנו, שלא טופח מכל עבריו כולל שיווק טוב של הדיסקים, אבל סוף סוף הגענו עד רמת הדיסק עם הניילון וזה יפה. לראשונה דיבורים ("בואו נעשה רק דיסק אחד") הופכים למעשים ממש. לגבי יעילות שיטת העבודה ההתנדבותית, במהלך ההפקה הזו, עליה הכל מבוסס - עדיין לא הוסקו המסקנות בבירור, הדעות חלוקות אני חושב. אבל לומדים כל הזמן ומשפרים. היו גם כמה הפתעות טובות כמו התרומה שהפקת הדיסק נתנה להצגה עצמה (אני חושב שזה היה פחות צפוי), השיווק של ההצגה עלה על הציפיות בעיקר בזכות הקליפ (סוף סוף הנני רווה נחת). אין ספק שעשייה חזקה, והיתה עשייה חזקה במהלך ההפקה הזו, היא בית-הספר האמיתי, היא שמקעקעת את אופיינו. תראו עד כמה הצמד 'גרישא פשישה ופרופסור נסה ניש' קיבל נוכחות באראל בעקבות העבודה האינטנסיבית הזו.
לא ציינתי הכל, אבל לא רוצה להלאות מדי.

אני חושב שהשנה האחרונה היתה בסימן לימוד, גם יצירה, אבל בעיקר לימוד. לימוד של עצמנו, כל אחד לחוד, התבגרות, וכמובן של הגוף האורגני - אראל. ישנם רגעים שאחד מאיתנו רוצה למשוך בכל הכוח, עם הבנתו בלבד, וזה טבעי (ואפילו בריא לדעתי) אצל טיפוסים שהלהט ליצור לא נותן להם מנוחה, ישנם רגעים של הרמת ידיים עד שרק התמיכה מצד החברים הנותרים מצילה את המצב... אורגניות זו יצירה עצומה וחדשה שלא קיימת בעולם קודם, ולכן כל צעד קטן שבקטנים עלינו לשבח עליו. הדברים היפים והמיוחדים, אלו שקורים, ולא רק בדמיון, באים - כך נראה לי מהסתכלות נכוחה - בכוח האורגניות הזו דווקא, והיא נבנית גם דרך התחככויות, התקשקשויות ושאר בחבושים, אין ברירה... בעיניי זה אדיר וחסר תקדים מה שעברנו בשנה האחרונה, ולמרות שאם ארצה לספור את הכשלים והחסרונות לא אסיים עד שנה הבאה, עדיין - איכות היתרונות עולה על הכל. כמובן שהדבר החשוב ביותר הוא להמשיך מפה הלאה, אחרי כל הבנייה הזו, אחרי שלא מזלזלים בה - לוקחים אותה קדימה.
נכון שהתקופה האחרונה היתה משברית מאוד. מסתבר שמאזן ההתלהבות מול האכזבות (שהלכו ונערמו) קרוב לשוויון. יש אפשרות להביט על האכזבות, וכבר לא קל להתלהב כמו פעם אחרי כשלונות רבים, אבל חברים - לכל הרוחות! התעודדו והתעוררו! לא אתחיל לספר כאן על כמה גדולי עולם שחוו צרור כשלונות בחייהם עד שנגסו משהו מהפסגה, אתם מוזמנים לעיין בעצמכם בביוגרפיות ולהווכח.

אני אישית חוויתי התבגרות עצומה בזכות הדינאמיקה הזו, ואני בטוח שגם האחרים, ועוד יותר אני בטוח שהגוף אראל חווה זאת, לא רק התבגרות אלא אף לידה מאפס.

אנו יודעים שאהבה עמוקה, המושרשת בעולם הזה, היא תוצאה של מאמצים ונתינה. גם בעשייה שלנו, על אף שלא כל הזמן נרשמת השקעה מירבית - מספיק שכמה פרוייקטים קיבלו נשמה בזכות שמישהו נתן את הנשמה עבורם - מאמץ זה נרשם לנצח. אני מאחל לכולנו המשך פעילות פוריה ומוצלחת, ושניגאל במהרה מהדכדוך המקומי, שנאהב ונכבד אחד את השני בלי לגרוע מהחלומות האישיים שנחבקים יחד לחזון אחד גדול..

יאללה אראל!!!

יום שלישי, 23 בפברואר 2010

חלומות של אתמול

אני יושב עכשיו במשרד בעפרה.. מבולגן לחלוטין. רגע לפני הופעה. עכשיו בא לי פוסט...

האמת היא שאני מרגיש שבזמן האחרון אראל לא קיימת יותר מדי... קרו לנו כמה דברים טובים בגדול וכמה דברים טובים קצת פחות.
מצד אחד, הגענו להסכמה על השימוש באולפן בעפרה (הכשרה עם יואב אליצור על המקום במשך ארבעה ימים לעשרה אנשים), קנינו מצלמה נהדרת והרצנו הופעות בכל מקום. הרשל'ה קם לתחיה בסדרת סרטונים שבה אני והוא מצטלמים יחד ובקרוב תצטרף אליו גם בצי, כל אחד מאיתנו מרוויח לא רע פחות או יותר ומתקדם יפה בתחומו הוא לאט אבל בטוח, ובסך הכל נראה שבאמת הכל נפלא.

למרות זאת, מבחינת אראל אנחנו בעיצומו של משבר. משבר מהסוג שאיש לא הרגיש בו כשהתרחש, ובכל זאת משבר.
אני מרגיש שלאחרונה קצת איבדנו את הכיוון. את החזון והמטרה הגדולה. את הלהט לקום בבוקר ולהמשיך ליצור במלוא המרץ.

יש כמה סיבות שאני יכול להצביע עליהן, כמו התפרקות בהרבה מובנים מסויימים של שותפי אראל, חוסר האיזון בין שיקולי הרווח וההכנסות ביחס להשקעה באומנות ויצירה לשמה, אנשים חיצוניים שמושכים החוצה וגונבים אנרגיות ועוד.

אודה ולא אבוש, אני מתוסכל.
אני רוצה לנער את כל המנגנון, וכמו שק חפצים ישן ומלא אבק להפוך אותו על פיו, לשפוך את כל תכולתו החוצה, לנקות, לסדר, לארגן מחדש ולזרוק או לתת לצדקה מה שמיותר.
ההרגשה שמלווה אותי היא שאני מנסה בתקופה האחרונה להחזיק את הכל ביחד שלא יתמוטט. אני מחזיק מעצמי אדם מאוזן וסך הכל אחראי, שידוע באופי שלו לזגזג מתחום לתחום- ובדרך כלל גם מצליח. להחזיק על עצמי בני אדם זה משהו שאולי עוד הייתי יכול להתמודד איתו, אבל להחזיק על גבי לגמרי לבד (תחושתית ומעשית) קיום של חברה שאמורה יום אחד להפוך בע"ה למשהו בסדר גודל של תאגיד... זה כבר יותר מורכב, ואולי זה גם קצת גדול עלי בשלב זה בחיי.

את אראל שלי מניע החלום ליצור ביחד- ובאיכות גבוהה. הרצון להשפיע על אנשים ברעיונות חדשים, והרצון לתת בימה ליוצרים רב תחומיים מופלאים אך נטולי כלים להגשים את חלומותיהם הפרועים ביותר- כאן.

בעצם, אם אני חושב על זה, יש לנו הכל- ובכל זאת אין לנו כלום.
יש לנו אולפן, ציוד, כשרונות אנושיים מופלאים שרק מחכים לפרוץ החוצה ולטלטל את העולם טלטלה עזה.
אבל אין לנו כלום, כיוון שכל אלו עומדים ככלי ריק כאשר ליבם, נפשם, שכלם, רצונם ונשמתם של האנשים נמצאת הלאה ממנה.

אני לא רוצה לראות את החלום הזה שוקע. אני לא רוצה לראות אותו אובד במצולות יחד עם הרעיונות המופלאים האחרים ששקעו תחת אבק ההסטוריה. והעיקר, אני לא רוצה לשקוע יחד עם החלום הזה.

ולכן, אני חושב שהגיע הזמן לריענון השורות. אני חושב שהגיע הזמן להכניס באראל דם חדש, ולצרף אליה עוד אנשים. אנשים שמשהו בוער בהם, עם נפש צעירה ורצון אדיר להשמיע קול ייחודי שיעשה את ההבדל. שמוכנים לתת ולהקריב למען החלומות הכמוסים שלהם, גם אם הם לא הולכים לראות מזה גרוש עוד הרבה זמן.

שותפיי, אושרי ואביץ, לא היו חלק מכתיבת הפוסט הזה ומהנושא שלו. הקריאה הזאת מכוונת גם אליהם, להצטרף מחדש לחלום שלנו. לתת לו, להשקיע בו ולטפח אותו באומץ.

כי זה החלום שלנו, ולדעתי זה גם החלום של הרבה הרבה יוצרים בתוך הציבור שלנו.

בואו לא נתן לתקווה לשקוע.

אלעד.

נ.ב.
אני מצפה מאוד לתגובות הן מקרב שותפים והן מקרב חברי באראל.

יום ראשון, 10 בינואר 2010

הרהורים באישון ליל...

אני יודע שהסטייק הזה לא קיים. אני יודע שכשאני מכניס
אותו לפה - המטריקס אומרת למוח שלי שהוא עסיסי
וטעים להפליא. אחרי תשע שנים, אתה יודע מה אני מבין?
שהבורות היא האושר.
כך סח (ספק לעצמו, ספק לסוכן היושב למולו, ובעצם יותר אלינו הצופים) סייפר, שמהרה התגלה כבוגד שפל, אחת הדמויות המעניינות בסרט הגדול מכולם.
וגם אני תוהה לרגעים כאלה, כשאני מביט בתמונה למשל כמו זו דלעיל, שאני מכיר היטב את תהליך יצירתה, את הדמויות הפועלות והפרוצדורות החישוביות... אני מכיר בכך שלמען האמת לא מדובר פה ביותר מאוסף פיקסלים, הברות דיגיטליות עמומות, שנערכו במניפולציה מתמטית בעזרת מכונה אטומה, בלי מבע ומחשבה. וגם האנשים, כל פשעם הוא בכך שנעמדו באופן מעורר השראה, אפילו לא פיללו לתאורה פוטושופית כזו שתשווה להם הבעה אפלולית כמו נלקחו מזמן עתיק (כנראה לפני המצאת החשמל).
הרי מהות הדבר היא שקרית, אין להכחיש, ואנו יוצרים שקר. עם זאת - יש פה מעין גשר, בין עולם של משמועויות לעולם של אבחנות ושכלים, בו שוכנים יצורים רחבי אופקים, חציים יוצרים וחציים מכילים. המשמעות האמיתית אינה קורנת מדבר טבעי, רק נחצבת בידי ארכיאולוגים מודרניים הנוסעים בזמן ובעוד מימדים. אם כך - אין לבכות על אמת אבודה, יש לדגול בדליגה עם קרש קפיצה. קרש - אותיותיו שקר, אל עבר הפשר, שרק הדמיון יוכל להוות אליו גשר.