אני יודע שהסטייק הזה לא קיים. אני יודע שכשאני מכניסאותו לפה - המטריקס אומרת למוח שלי שהוא עסיסי
וטעים להפליא. אחרי תשע שנים, אתה יודע מה אני מבין?
שהבורות היא האושר.
כך סח (ספק לעצמו, ספק לסוכן היושב למולו, ובעצם יותר אלינו הצופים) סייפר, שמהרה התגלה כבוגד שפל, אחת הדמויות המעניינות בסרט הגדול מכולם.
וגם אני תוהה לרגעים כאלה, כשאני מביט בתמונה למשל כמו זו דלעיל, שאני מכיר היטב את תהליך יצירתה, את הדמויות הפועלות והפרוצדורות החישוביות... אני מכיר בכך שלמען האמת לא מדובר פה ביותר מאוסף פיקסלים, הברות דיגיטליות עמומות, שנערכו במניפולציה מתמטית בעזרת מכונה אטומה, בלי מבע ומחשבה. וגם האנשים, כל פשעם הוא בכך שנעמדו באופן מעורר השראה, אפילו לא פיללו לתאורה פוטושופית כזו שתשווה להם הבעה אפלולית כמו נלקחו מזמן עתיק (כנראה לפני המצאת החשמל).
הרי מהות הדבר היא שקרית, אין להכחיש, ואנו יוצרים שקר. עם זאת - יש פה מעין גשר, בין עולם של משמועויות לעולם של אבחנות ושכלים, בו שוכנים יצורים רחבי אופקים, חציים יוצרים וחציים מכילים. המשמעות האמיתית אינה קורנת מדבר טבעי, רק נחצבת בידי ארכיאולוגים מודרניים הנוסעים בזמן ובעוד מימדים. אם כך - אין לבכות על אמת אבודה, יש לדגול בדליגה עם קרש קפיצה. קרש - אותיותיו שקר, אל עבר הפשר, שרק הדמיון יוכל להוות אליו גשר.
רשומות
