אז סיימנו להתלהב, סיימנו פחות או יותר להוכיח לכל העולם שיש לנו את מיטב הרעיונות איך להפוך אותו למקום טוב יותר או משעמם פחות, סיימנו להתהלל כמפתחים בעובדה שבעצם כל הכלים נמצאים בהישג יד, קרוב ממש... ועכשיו, סוף סוף - התחלנו להתעייף. אשרינו.
השאלה הנשאלת: איך לוקחים שלושה גברים המצויים אי-שם במהלך שנות ה20 לחייהם שמיצו את השלב של לחלום עם עצמם והתבגרו/התייאשו (עדיין לא החלטתי איזה מיותר למחוק) לכדי תובנה שכדאי שיעלו על הקרון הקרוב, וינטשו רציף אפוף רומנטיקה (מאות מטרים שדרת ספסלים שוממים, שעון גדול וברזל אינסופי טעון ציפייה... נו, כמו זה של הרכבת בירושלים) לטובת שאון מתכתי תעשייתי, ועדיף שיחטפו קרונות ככל יכולתם לפני שהאופק יבלע את שארית האבק שהם מעלים מאחוריהם... ופשוט מחברים אותם לכדי גוף אחד פועל ביעילות עם ראש ידיים ורגליים וקצת קישקעס?!
זו השאלה. טוב, אולי חוץ מהקטע של הרכבת.
כבר עם תחילת עבודתנו המשותפת הבחנו שהקושי העיקרי לא טמון בכוחות המצויים בשטח, אלא בדרך השילוב ביניהם, בהבנת העמדות, קרי - חלוקת התפקידים.
אושרי שיזם מלכתחילה את כל העניין והוא גם נושא החזון לטווח הארוך, תופס באופן טבעי מקום של הובלה, אבל עדיין לא התברר אצלנו מה טיבה המדוייק של הובלה זו, באיזו מידה היא עושה תפקיד נאמן ומתי היא עלולה לחרוג מגבולותיה ולפגוע בתפקידם של האחרים.
אף אחד מאיתנו לא רוצה למצוא את עצמו רק ממלא פקודות ומבצע עבודות בקבלנות. העניין הוא לחשוב במשותף, לעבוד במשותף ולקצור את הפירות במשותף... אבל כפי שאפשר להעריך (והרבה יותר ממה שאפשר להעריך) המצב של עבודה משותפת בתחום שהגבולות שלו כל כך לא מוגדרים, תחום שאין בו יחסי מעסיק - שכיר אלא שאיפה להדדיות יצירתית - מעלה קושי עצום. הרי כל יוצר לעצמו בונה לו את הסביבה האינטימית היצירתית שלו בעמל של שנים: זמן רב אורך עד שהוא נהיה מודע לסגולותיו ולכיוון שהן תובעות ממנו, עד שהוא מקבל אותן במאור פנים ויוצא לפנות להן דרך בתוך סבך הזמן-מרחב-אנושות... ועכשיו אנו שלשתנו בבת-אחת מעוניינים לצאת עם תוצאות כאשר ההיכרות היא עדיין בקושי בראשיתה. אנו מאמינים שהבירור ייעשה והוא כבר עכשיו הולך ונעשה, הקשר בינינו לא יכול להשאר כשל אנשי עסקים עם ממשק מצומצם; במקרה שלנו - שלשתנו נזרקים ומתמסרים למקום הזה שבינינו, מה שאנחנו קוראים 'אראל', עלינו ללמוד את המרכיבים שלו, ובין השאר - ללמוד את עצמנו מחדש, הפעם כחלק מ... לא רק כישות בודדת על ספסל בלב הדממה של תחנת רכבת רומנטית, לימוד שהוא לא פחות קשה וארוך מהלימוד הראשון - של כל אחד לעצמו.
ההרכבה הזו שבסופו של דבר אנו מאמינים שתחיה - היא המיתוס ומה שמעבר, אראל.
יוהו! הרכבת יוצאת לדרך....
השבמחק