אין אחד שלא יודע מהן בעיות הדור. כל אחד וגרסתו. הגדיל אחד לעשות, כך מספרות השמועות, ופרסם מאמר בעל שני עמודים ורבע תחת הכותרת 'בעיות הדור ופתרונן'.
וזאת, בעצם, הבעיה של הדור: שכל אחד בטוח שהוא מושלם עד כדי להסביר לדור מהן בעיותיו...
בכל מקרה, לפתוח שיעור בשאלה 'אתם יודעים מה הבעיה של הדור?' אכן מעלה את הערנות של השומעים. וכך גם פתח, בזמנו, אי שם בשיעור דל"ת שלי, את שיעורו – הרב ראובן פיירמן שליט"א. כמובן שהיתה לרב גרסה משלו לבעיה, ואני לא בטוח שהוא סובר שאין עוד בעיות, אלא שכאמור – זו דרך מצויינת לעורר את השומעים.
ובכן, הבעיה של הדור על פי השיעור, היא וולט דיסני.
כן כן, האבא של מיקי מאוס ושלגיה. למה בעיה, אתם ודאי רוצים לשאול, ולמה בדור שלנו? (מיקי וחבריו נולדו, כזכור למי שיבדוק בויקיפדיה, לפני קצת יותר מ-80 שנה).
האמת היא שגם אנחנו שאלנו. ויתכן שזו גם בעיה של הדור הקודם. בכל אופן, הרב העדיף להתמקד בבעיה ולא בדור.
אז מה הבעיה, בעצם?
שובל של נצנצים
וולט דיסני, האיש והחברה, יצרו למעשה את סרטי האנימציה הראשונים. וכמובן, יתרונה הגדול של האנימציה, בשונה מסרטים בשר ודם, היא באפשרותה להציג ויזואלית את הבלתי אפשרי (כמובן שמאז התפתחו גם הסרטים המצולמים, אבל את יכולת הפנטזיה מאמצים המצויירים על בסיס קבוע למדי). באנימציה אפשר להמחיש רגשות בצבעים, לצבוע את פניה של הדמות באדום עז במקרים של כעס, ואף להוציא עשן מאוזניה, במקרים חריפים. כדי שנבין שדמות מסויימת אוהבת את רעותה, יציירו לנו לבבות אדומים לסיוע בהעברת המסר. האנימטורים יציגו לנו לעיתים קונפליקטים באמצעות שני מלאכים שרבים ביניהם מצדיה של הדמות. ואיך מציגים אוירה קסומה? כמובן, באמצעות שובל של נצנצים. את דמות הרשע נזהה מיד על פי ממדיה, שערה השחור, זקנה המחודד, גבותיה העבות והזועפות. וכן על זו הדרך, המחשות של מחשבות, תחושות, תפקידים, אוירה ועוד בצורה ויזואלית לגמרי. חיים קלים, לכאורה, אלא שכך, סיכם הרב, מחנכים ילדים לחשיבה שטחית וויזואלית, נטולת למידת פרשנויות סמויות והבנות דקות. ובעצם, סרטים אלו מצמצמים מאוד את הצורך בחשיבה מופשטת.
מי שעומד מאחורי
פעם היו מקשיבים הרבה יותר, אמר לנו מרצה אחד לרטוריקה. הויזואליות תופסת היום מאוד חזק.
מה עומד מאחורי? הוא פנה לקהל.
שולחן.
מוניטור של ההגברה.
סטנדר.
קיר.
חלון.
או. קי. עוד משהו?
ואז מישהי זרקה בחשש: עברך.
יפה, הוא אמר. מאחורי עומד עברי. וגם משפחתי, ומעמדי. ועוד.
איני בטוח מה היה פעם, אולם כיום מתייחסים בעיקר למראה העינים, ובדרך כלל נעצרים שם, בלי להתייחס לעומק הדברים. בלי לנסות לברר מה עומד מאחורי המצג השטחי של הראיה.
מה זאת אהבה?
נו, באמת. בעיית הדור? מה כבר קרה? אז קצת הפסדנו חשיבה מופשטת. אז הדמיון התפתח טיפ טיפה על חשבון הרציונל. מה הסיפור הגדול? מה, בעצם, כל כך נורא?
גם לי לקח זמן עד שפתאום שמתי לב שההמחשה הזו של דברים רוחניים, עלתה לנו ביוקר. לעולם, בעצם. ואני נוטש לרגע את העולם המונפש בפרט ומדבר על המסגרת הכללית של המדיה הקולנועית. למעשה בכל שנות הקולנוע מותגו ויזואלית כל כך הרבה נושאים, רוחניים כגשמיים, בצורה מצערת למדי. אציין דוגמאות בולטות:
מהי הדרך הקולנועית להמחיש 'אהבה'? מהי, לפי המדיה המצולמת, הדרך להביע אהבה? איזו סיבה יכולה, על פי הסרטים, לגרום לגבר לאהוב אישה? וההפך?
אני יודע שהאחים גרים פרסמו לראשונה את 'שלגיה'. אבל כשבדיסני הציגו את הנסיך בוחר לנשק את הגברת המורעלת רק על פי המראה שלה, המסר שהתקבל היה חזק בהרבה. סינדרלה לפחות הספיקה גם לרקוד עם הנסיך לפני שעבר רגל רגל בממלכה כדי למצוא את 'אהבתו', אבל גם באמצעות סרט זה לא הייתי עונה על השאלה מה זאת אהבה.
אפשר להזכיר כדוגמה אינספור נושאים נוספים, כגון השאלה: מיהו גיבור על פי הקולנוע? או, מהו אושר? ומי נחשב כעשיר? האם התשובות מתאימות לעולם הערכים שלכם?
כל אלה הם סימפטומים ברורים של ההמחשה הקולנועית הפטאלית.
כולנו שחקנים
אבל בעצם, כולנו וולט דיסני. כל מורה או מחנך יודע שהמסרים שעוברים הכי טוב הם כאלה שמתובלים בחוויה ובדמיון. גם אנחנו משתמשים בהקצנה כדי לחדד. הדרך ללמד ולהסביר אינה עוברת רק דרך השכל וההגיון. כדי להנחיל דברים מופשטים אנו מוכרחים להשתמש במשלים, סיפורים או משחק. ההגשמה היא הכרחית.
אז מה אנחנו באים בתלונות?
וולט דיסני רצו ללמד אותנו שהרוע לא משתלם, אז הם הציגו את הרשעים כדמויות חד מימדיות. בסרטי הקלסיקה לא טרחו לשתף אותנו בהרהורי חרטה, או בהתלבטויות. היה חשוב להם להציג את הרע כרע מוחלט כדי שיהיה ברור לגמרי מה לא כדאי שנהיה. זה אמנם יצר אצלנו שטחיות נוראית ביחס חסר הרחמים לפושעים, אבל זה עזר לנו להבין שנציגי הרוע באים על ענשם.
כמה נמוך לרדת
אז ברור שעולם הערכים של דיסני שונה משלנו במידה רבה, וערכים רבים נרמסו תחת גלגלי המסרטות למען המסר הפשטני, כמו גם הכסף שיגרף, אבל גם אנחנו לא נקיים מתביעה זו.
ומסתבר גם שזה קונפליקט ידוע. גם רבי יהודה הנשיא מזכיר אותו, בהתלבטו אם לכתוב את התורה שבעל פה (לכתוב? איך אפשר להגדיר תורה מופשטת כל כך שנתונה לסברות ולמדרשים? איך אפשר למצוא מילים לעומק שכזה? מפחיד...). רבי הכריע, כידוע, וכתב את המשנה, אך הוא ראה לנכון לתרץ את המעשה בדברי הפסוק "עת לעשות לה', הפרו תורתך". כך מגדיר רבי יהודה הנשיא את מפעלו הגדול לשימור התורה שבעל פה: הפרת התורה (לצורך קיומה, כמובן).
ההתלבטות הזו תמיד קיימת: איך להוריד את התורה הגדולה לארץ בלי שכל הזוהר יעלם.
אז, איך נראה קולנוע יהודי? האם מסריו שטחיים בהכרח?
הפתרון לבעיית הדור, בגדול
הרב קוק זצ"ל בספרו אורות (ואני מפנה בחום למקור: ישראל ותחייתו, י"ז-י"ח), מדבר על התרבות העולמית שמבוססת על כח המדמה. הוא מסביר שם שבעקבות המשיח אנו רואים איך יורד ערכה של הפילוסופיה, ומתגדל כוחה של התרבות מבוססת הדמיון (כמו גם המדע המעשי, הפיתוחים והטכנולוגיה, שגם הם מבוססי דמיון, והם שואבים את כוחם מחזונות הממציאים). הדבר מביא להתמעטות החשיבה הלוגית והתרכזות בעולם הדמיון. החוצפה, שהיא מסימני ערב הגאולה, מופיעה כתוצאה מחוסר כבוד לזקנים ולבעלי הנסיון. הדמיון מחזק את האינדיווידואליזם בצורה ברורה. העולם חושב שבדמיון טמון האושר והוא משקיע את כל מרצו בעולמות אלו.
די. נשברתי. אי אפשר בלי לצטט:
"השאיפה לרוחניות ואצילות, לדבקות א-לוהית, לעולם העליון, לזוך המוסר ברום טהרתו, לציורי המושכלות מצד עצמם ונצחיותם, נעשית חזון יקר... ובעולם שולט רוח מגושם."
אבל, הרב מעודד אותנו, ומלמד שכל זה מוביל לתכלית טובה:
"אמנם כל זה הוא יסוד עצה מרחוק. עצת ה' היא להשלים את כח המדמה, מפני שהוא בסיס בריא לרוח העליון שיופיע עליו."
כל תכליתה של התרבות הדמיונית, אומר הרב, היא להכשיר אותנו לרוח הקודש ונבואה.
כשהאורות עולים
הקולנוע יכול להוביל לרוח הקודש? מבהיל. מה הקשר בין העולמות הכל כך רחוקים זה מזה?
אבל בעצם, מתוך דברי הרב, הקולנוע הוא רק סעיף של התרבות הכללית, ואותה עלינו לנתח ולבחון.
פעם, מסתבר, הפילוסופיה ותורת החשיבה היתה משמעותית מאוד ועמדה במרכז התרבות. בדורות האחרונים שינתה התרבות את מרכזה והמחשבה העמוקה משמשת חוגים מצטמצמים והולכים. כעת הדמיון הולך ועולה.
מטרתה של התרבות היא בעצם להוציא את האדם מהמוכר לו ולהרחיב את אופקיו. אלא שאם בעבר הדבר נעשה על ידי חקר נושאים מופשטים, התרבות בגלגולה הנוכחי שולחת את הקוראים, המאזינים והצופים לעולמות דמיוניים ובדיוניים.
יתכן שזה נגרם בעקבות גילויים מדעיים שונים שהפכו את הלא יאומן למציאות. דבר שהוביל את העולם להאמין בדמיונם, ולזלזל במוסכמות (ומתוך כך כמובן באמת התגלו חידושים נוספים).
אז זה טוב או רע?
אני חושב שזה כמו שתיה חריפה. המכור לא יכול לעמוד בפניה, עד תום הבקבוק, ולאחר התנדפות האלכוהול הוא מרגיש גועל נפש (ואם תרצו: כמו מישהו שנשאב אל המחשב לתוך הלילה, ופתאום כשמתחיל אור בחוץ הוא מרגיש תסכול על לילה מבוזבז על כלום).
אז, איך אתה מרגיש בסוף הסרט? האם אתה מאוכזב כשהאורות עולים?
זה תוצרה של התרבות הנוכחית. היא תעמיד לרשותך אלטרנטיבות דמיוניות לחיים. ככל שתבחר. לעיתים היא תעזור לך להמשיך את הסרט גם בבית, עם תיק ספיידרמן, ועם חולצת שרק.
נדירים הסרטים מהם תקום עם תקווה ואשר יוסיפו לך התלהבות לעבודה או למשפחה.
אמון בלא יאומן
מה עם רוח הקודש? גם רוח הקודש משתמשת בדמיון. ועולם הקולנוע אכן פיתח לעילא את הדמיון.
ראיתם פעם ילד נלחם באויבים עם חרב באמצע הרחוב? אפשר להגיד עליו שהוא חי בסרט.
אבל הדמיון שנבנה הוא הכרחי. הוא הבסיס, על פי הרב לרוח הקדושה שתחול על העולם.
הקולנוע לימד אותנו שגם ילד חלש-לכאורה יכול לחסל אלפי אויבים. הקולנוע לימד אותנו להאמין בכוחות על שקיימים בנו. מהסרטים למדנו עד כמה הכל מושגח, ואפילו הטעויות מחושבות בדייקנות...
והכי חשוב. הקולנוע בנה בעולם את האמון בלא יאומן. על גבי זה נוכל ללמד את עצמנו, ואת העולם, למצוא בעזרת הדמיון את המשמעות הרוחנית של העולם הגשמי.
לחיות בסרט!
יום אחד שלח לי חבר סרטון פרסומת לקולה. בפרסומת רואים איש משלשל מטבע למכונת משקאות, וזה מוביל לתהליכים מופלאים של יצורים שונים בדרך ליצירת המשקה, שמתגלגל בסופו של דבר 'בטבעיות' לחלון המיועד להוצאת הפחיות.
